על דידיה מזאר שמענו מידידים משותפים בקוט דה נואי שבבורגון. “מה?   לא שמעתם עליו?  אתם לא יודעים שהוא נחשב אצלנו ואצל שאר מביני דבר באזור לדבר האמיתי?” .  אז זהו, שלא ידענו. בכל הקשור ל- Marc, הכרנו את היבוא שהגיע ארצה, היכרנו 2-3 צרפתים מקומיים שרכשנו לאורך השנים, ואפילו טעמנו פעם בהתרגשות את המאר של רומנה קונטי.

היה קשה למצוא את דידיה, אבל מהרגע שהגענו התחברנו. המאר והפין והרטאפיות שלו הפתיעו אותנו בניקיון ובבשלות שהפגינו, וכאשר הקשבנו לו הבנו שוב שזה הסוד הידוע בבורגון של עבודה קשה וסיזיפית, אבל מצד שני יש עוד משהו שאין שום סיכוי שיגלו לנו.

Didier Meuzard- le Marc, la Ratafia et la Fine

דידיה גדל באחד הכפרים שעל הרכס מערבית ל- Cote d’Or בבורגון, ובגיל צעיר עזב ל-“עיר הגדולה”, הצטרף לארגון עסקי גדול (הוא אינו מפרט יותר מדי), והתחיל לטפס במדרג.  לאחר מספר שנים, התחיל להרגיש שהוא “נשרף מבפנים”; פנה לרופא וזה אמר לו שאם ברצונו להאריך חיים, שישנה מיידית אורחות חייו. שניהם לא בדיוק חשבו על זיקוק אלכוהול, אבל לשם זה הלך.  הוא חזר לבית ילדותו וחשב מה הלאה. יום אחד, כמו בסיפורים, פגש במהלך הטיול היומי עם כלבו, איש זקן המנסה להפעיל מזקקה עתיקה בכיכר הכפר.  זו היתה עונת הבציר , ובעגלות בצד נערמה גפת שהביאו יינני האזור. דידיה נדלק- הריחות, מכניקת הזיקוק מהמאה ה-19, הסיפורים והמיסטיקה סביבם שבו אותו.  הוא נשאר לעזור לזקן. הזקן הזמין אותו לחזור למחרת, וכך הלאה. לא חלף זמן רב, מספר דידיה, והזקן הבין שמצא לו יורש, והוא תפס סוף סוף את ייעודו האמיתי. בסופו של דבר הוא הביא את המזקקה לכפרו, לבית איכרים מוזנח וישן שהיה בהשגחת דודו, דוד שנהג לירות ביונים שקיננו באסם שם. בכסף שנותר, שיפץ את הבית ועבר לגור בו.

מהזקן למד דידיה את החשיבות שבטיפול באלכוהול ששוכב בחביות ומתיישן. לדאוג להן למנת קור טובה בחורף, ומאידך למנת חום בקיץ. לפתוח מדי פעם את החבית ולתת לגזים המצטברים (המסריחים כדבריו) לצאת. בניגוד ללא מעט מסורות מקומיות, הוא שומר בתהליך הזיקוק רק את הלב, את אמצע הזיקוק. הראש והזנב נשארים בצד- לשימוש עצמי, לחברים. עם לקחים אלה ואחרים אותם הוא שומר לעצמו, מצא את עצמו מייצר כמה מה- Marcs et Fines הטובים באזור.

בתקופת הבציר, דידיה לוקח את המזקקה הניידת- אותה מזקקה של הזקן בלי שום “שדרוג” טכנולוגי, ונוסע לכפרי קוט-דה-נואי, אותם כפרים נושאי השמות כגון שמבול-מוזיניי, וון-רומנה, ז’ברה-שמברטן ומורה סן דני. אחד מסודותיו הינו שהוא מהמזקקים הבודדים המורשים להיכנס לכרמים הנ”ל ולמגדלים המסוימים עימם הוא בקשר, ומהם הוא מקבל את הגפת המיוחדת ואת ה- Lees, המשקע הנותר בחבית הפינו נואר לאחר ריקונה, ואשר ממנו הוא מזקק את ה- Fine.