כמו קוניאק, אלא שלגמרי לא דומה

ארמניאק הוא ברנדי המיוצר באזור ארמניאק שבגסקון, בדרום מערב צרפת. הוא מזוקק מיין לבן, לרוב תערובת (Blend) של ענבים מ-4 זנים עיקריים:  באקו 22A, קולומבר, פול בלנש ואוני בלאן, ועימם זנים אחרים שכמעט ונכחדו:  Clairette de Gascogne,  Jurançon blanc, Plant de graisse,  Meslier Saint François, Mausac Rose

מעט מזקקות מייצרות ארמניאק מהזנים הפחות מפורסמים; אנחנו מצאנו שתיים; מזקקות ותיקות עם אנשי מקצוע מיומנים, והתוצאה לא פחות ממרגשת.

הארמניאק עובר זיקוק אחד, ברמת אלכוהול “גמישה” שנעה בין 50° פלוס לבין 60° מינוס, ועובר יישון בחביות עץ אלון. בדומה לקוניאק התהליך מפוקח ע”י לשכה ששמה BNIA, ה- A מסמל את הארמניאק. רמת האלכוהול בזיקוק הנמוכה יחסית לקוניאק, מאפשרת יישון והוצאת משקה לא מהול בגיל יחסית צעיר.  הזיקוק מתבצע במזקק מטיפוס Continuous Still הנקרא Alambic Armagnacai

ארמניאק הוא האזור הראשון בצרפת בו החלו לזקק כוהל, ותיעוד על כך הולך לאחור עד המאה ה- 14;  מצד שני נפח הייצור קטן בסדר גודל מזה של קוניאק. ברוב הפעמים הוא מיוצר ונמכר ע”י יצרנים קטנים (לעומת קוניאק שנשלטת ע”י קונגלומרטים דוגמת הנסי), “חסרון” שמשך אותנו ללמוד ולהכיר לעומק, וגרם לנו להתאהב במקום.    בעבר, במאה ה-14, הוא נצרך  גם עקב תכונותיו שנחשבו תרפאוטיות, לפי דברי הקרדינל המכובד דאז פריור ויטאל דה פור  “..הוא מרגיע ומסלק אדמומיות בעיניים, ואף גורם להן להפסיק מלדמוע, מרפא צהבת, מרפא גאוט, מטפל חיובית במקרי שיתוק..”  ועוד כהנה וכהנה.  אזור ארמניאק נמצא לרגלי הפירנאים בין הנהרות גארון ו- אדור. ובדומה לקוניאק האזור קיבל תקן AOC ב- 1936, כאשר אזורי הגידול העיקריים הם-

באס-ארמניאק,  הוט-ארמניאק,  ארמניאק טנארז ו- בלנש ד’ארמניאק.

לכ”א מהאזורים שלעיל רגולציות AOC שונות ואופייניות; השלושה הראשונים מבוססי אזור, כאשר הרביעי, החדש, מנגיש ברנדי שקוף, “לבן” וחסר גיל.  היישון בחביות עץ תורם לאורך זמן לצבע וטעמים, וכאמור דילול במים נפוץ פחות. “חלק המלאכים” (“La part des anges”) מביא עימו להופעת מרכיבים ארומטיים מורכבים כתוצאה מתהליך החימצון, התורמים מצידם לריכוך ועידון האו-דה-וי.  מקובל להעריך בגסקון כי רמת האלכוהול יורדת ב- 0.4% לשנה בתלות בתנאי חדר החביות, אבל בחדר חביות לח מגיעים גם למעל 1% ירידת אלכוהול שנתית, ומצד שני באזור יבש, יש המגיעים לירידה זניחה של 0.1-0.2% לשנה.

כשהארמניאק מגיע לפירקו, הוא מועבר לדאמז’אן שם תהליך החימצון נעצר.

בביקורינו בגסקון נקשרנו בעיקר לבתים הקטנים; מקומות צנועים תרתי משמע שאינם מוותרים על פסיק באיכות , מייצרים (או יותר נכון מוכרים את התוצרת שיוצרה לפני שנים) בכמויות זעירות של אלפים בשנה, מאירי עיניים ומכניסי אורחים. לכ”א מהם מעין מיקרו -תרבות ייחודית של ארמניאק שמאפיין אותם, ולרוב רק אותם.  אולי מפני שבעידן הזה קיים ספק עד כמה תרבות כזו יכולה עדיין לשרוד, ואולי בגלל הצרפתית עם המבטא הדרומי המודגש, נכבשנו שנינו בקסמם.