ז’אק אסטב היה דמות מיוחדת במינה בקוניאק.  מסיה ז’אק עבר מזמן את גיל ה- 90, וזה לא עצר אותו מימי עבודה ארוכים, בין אם בזיקוק ובין אם בהשתתפות בדוכני מכירות ברחבי מערב היבשת. הכרנו אותו סביב 2012. קשה להיזכר מי היפנה אותנו אליו, אבל מהביקור הראשון נכבשנו.

קוניאק אסטב נמצא כמרכיב איכות גם בבתים הגדולים, וביניהם הנסי, רמי מרטן  ועוד. מסיה ז’אק לא אוהב לדבר על זה, ונראה שהיה שמח לרכז את כלל עסקיו בערוץ ישיר תחת שמו. הדומיין נמצא בעיירה סל (Celles) שבפטיט שמפן (“200 מ’ מגבול גרנד שמפן”  כפי שאמר לא פעם מסיה ז’אק ), וייצר לאורך שנים כל אשר חיפשנו- טווח גילים שלם עד תחילת המאה הקודמת,  נקיון והקפדה על מוצר נקי ללא תוספות זרות,   נסיון והיסטוריה של עשרות שנים.  ממרום נסיונו, ראה ז’אק יתרון גדול בעירוב חביות שונות.  לאחר העירוב הוא נתן למשקה המתקבל לעמוד שנתיים-שלוש, ורק לאחר מכן טיפל ברמת האלכוהול, מאחר וכל חייו דגל בשמירת האלכוהול על 40% במוצר הסופי. מאחר ונדרשות בממוצע 50 שנים להגיע ל- 40% אלכוהול, הוא הגיע לכך בעזרת חביות או-דה-וי “ותיקות”, בעלות % אלכוהול נמוך.

מסיה ז’אק הוא דור שמיני למגדלים עצמאים, החל מ- 1800, כאשר “כבר” ב- 1900, בתערוכה הגדולה, זכה אבי סבו במדליית זהב על הקוניאק שלו.  אביו, בדומה למיליון וחצי חיילים צרפתים נוספים, בילה את שנות מלחמת העולם השניה במחנה שבויים בגרמניה, ועם שיחרורו השקיע את כל מה שהיה לו בחידוש ומודרניזצית העסק, עד מותו ב- 1953. ז’אק עצמו, טרם היותו למסיה, קיבל את המושכות ב- 1955 ומאז לא נח. בנו פיליפ, דור שביעי, היה אחראי על עבודות הכרם ואישתו פרלט על כל האדמיניסטרציה, הנה”ח וכיוצ”ב. בביקור השנתי נהגנו להשאיר את הצד הרישומי לנשים, לרדת ל- Chai שם היה פותח ארון חלוד ומוציא מתוכו דאמז’אן בינוני (לו קרא “הירושה המשפחתית”) ומוזג לשנינו כוסית לא קטנה של קוניאק מאמצע המאה ה-19. באמצע 2019 הכריעה אותו הזיקנה; המלאי כולו נמכר ללקוח לא מזוהה ולטלפונים שלנו לא היתה יותר תשובה.

כלל הבקבוקים אצלנו אזלו, למעט קראפים ספורים מסדרת ההריטז’.