כמו הדשא בוומבלי והסאקה ביפן

קלבדוס (Calvados) הוא ברנדי תפוחים המיוצר בחבל נורמנדי שבצרפת. סיפורו מתחיל בקרל הגדול, ששלט בתחילת המאה ה־9 על רוב שטחה של מערב אירופה, והורה לאיכרי נורמנדי לעקור את כל הגידולים ולטעת עצי תפוח. מכאן החלה מסורת גידול תפוחים שהתפתחה לייצור סיידר  במאה ה-16, משקה שנתפס בעיקר כבעל סגולות ריפוי. ולהכנת או.דה.וי (Eau de Vie) קרי, ספיריט.  הזיקוק המתועד הראשון נעשה ב- 1553 ע”י בטלן תקופתי, הרוזן דה גוברויל (שזכה לאזכור ההיסטורי עקב חיבתו לתיעוד מפורט יומי של כל אשר עבר עליו),  וגילדת הסיידר הראשונה נרשמה 50 שנה לאחר מכן. במהלך המאה ה-19 החל ייצור תעשייתי של הקלבדוס, שיוצר קודם לכן רק במזקקות כפריות קטנות. בתקופה בה הפילוקסרה פגעה בכרמים באירופה, בתחילת המחצית השניה של המאה ה-19, נהנה המשקה מ”תור זהב”, ונוצרה אופנת “Café-calva” (“חיזוק” הקפה עם כוסית קלבדוס).  במהלך מלחמת העולם הראשונה סופק המשקה לחיילי צרפת כחלק אורגני של מנת הקרב , וב- 1942 הותקנו לראשונה תקנות המסדירות את ייצור המשקה והתקנים הדרושים לשם כך (בדומה לאזור קוניאק). קלבדוס נחשב בתקופה זו כמשקה “פועלי”, עקב עלויותיו הנמוכות יחסית לקוניאק דאז. בנורמנדי פועלים כיום כ־12 אלף מגדלי תפוחים המגדלים כ־800 זנים (!). תפוקתם השנתית מגיעה מעל 400 אלף טונות בממוצע. טון אחד “מייצר” כ־650 עד 700 ליטר  סיידר נקי (5-6% אלכוהול) המייצרים בתורם לאחר הזיקוק כ- 50 ליטר  קלבדוס. כמות זו, הנשמרת בין אם בחביות “רגילות” ובין אם בחביות עץ גדולות, מאבדת מדי שנה כ- ⅓ עד 2 אחוז (“חלקם של המלאכים”) כתוצאה מאידוי, וכ- ⅓ ועד קרוב לאחוז אלכוהול, כפןף לתנאי אכסון החבית. אין זה נדיר  שיצרן קלבדוס ישתמש במאה זני תפוחים לשם ייצור המשקה, כאשר התפוחים עשויים להיות בטעמים שונים – מתוקים, חמוצים,מרירים, או שלוב טעמים כזה או אחר והמכנה המשותף להם שאינם אכילים בדרך כלל. התפוחים נקטפים (לרוב ביד) או נאספים כלקט, ונמחצים למיץ המותסס לכלל סיידר יבש, ולאחר מכן מזוקק לברנדי. במקביל יש המזקקים אגסים, בתהליך דומה – בדרום בלבד, באזור דומפרונטה- שם יש גם המערבים זאת למוצר אחד. קלבדוס מיוצר ב- 3 אזורים עיקריים: מחוז אוז’, בו לקלבדוס אופי מורכב, “עגול” ועשיר (תקנות ה- AOC בו מחייבות זיקוק כפול, בניגוד לאחרים שם זו המלצה בלבד);מחוז קלבדוס, בו מיוצרת כ- 70% מכלל תוצרת הקלבדוס, המתאפיין בטעמים רעננים, פירותיים וארומה עוצמתית ולבסוף איזור הדומפרונטה, שם שולט האגס.

לאחר יישון בן שנתיים בחביות מעץ אלון, ניתן לשווק את המשקה כקלבדוס. ככל שהמשקה מיושן יותר, כך איכותו נחשבת יותר. ישנם בקבוקים המיושנים לתקופות של שתים עשרה, עשרים ואף 60 שנים ויותר ואיכותם (כמו מחירם) עולים בהתאם.  קלבדוס נהוג לשתות נקי, כמו קוניאק וארמניאק, כקינוח בסוף הארוחה, אך בשנים האחרונות ניתן גם למצוא אותו כמרכיב בקוקטיילים שונים.

מהפכת האיכות בקלבדוס החלה לפני כ- 100 שנה. עימנואל קאמי מצביע על סבו, ז’רום דיפון יודע שאלה היו סבו ואביו, אבל כעובדה –  במהלך פרק זמן קצר יחסית ותוך הסתמכות מלאה על מסורת בת מאות בשנים –  נוצר משקה איכותי שאין דומה לו במקום אחר בעולם,  כמו הסאקה ביפן, או הדשא הקצוץ בוומבלי.